דרך רוד, נתקלתי במאמר יוצא הדופן הזה של קווין מאיירס באינדיפנדנט האירי, בו הכריז כי אפריקה חסרת ערך: הם עכשיו - כך או אחרת - כמעט כולם מעניקים עזרה או משקיעים באפריקה, ואילו אפריקה, עם סוואנות עצומות והמרעה השופעים בה, אינו נותן כמעט דבר לאיש, פרט לאיידס.

מייקל גרסון כתב את הקינה האחרונה לג'ו ליברמן, "מפלגתו של אחד", שבדרך כלל מתעלם מהסיבות לכך שהתנכר ממפלגתו. ליתר דיוק, גרסון לא מציין את הסיבות שבגללן חלקים גדולים ממפלגתו (והמדינה כולה) לא אהבו אותו מאוד. זה היה מספיק גרוע כי ליברמן תמך בפלישה לעירק, אך הרבה מחברי הקונגרס הדמוקרטיים האחרים עשו את אותה טעות.

ויליאם מרטל לא ייתן לטיעון ה"ציר האוטוריטרי "העמוק והבלתי-משוכלל שלו למות. החלק הזה של הראיון שלו עם הדיפלומט התבלט: שלישית, והכי מדאיגה מכולם, אנו רואים הוכחות הולכות וגוברות שמדינות בציר מתואמות באופן פעיל את מדיניות החוץ שלהם. לאלה הספקנים אם יש ציר, הרבה פחות אם הם מתאמים את מדיניותם, אין בכירים בממשל באיראן ספקות כאלה.

נראה שצ'אק טוד ואנדרו חושבים שהתגובה הרוסית לחדשות על מתקן ההעשרה של איראן היא מהלך משמעותי. טוד אומר כי נראה כי הרוסים "על הסיפון", ואחת מניחה שהוא מתכוון שמוסקבה "על הסיפון" עם גישה עונשית יותר לתוכנית הגרעין של איראן, אך זה לא ברור כלל מהצהרת הקרמלין.

הלאומיות הייתה הכוח הפוליטי החזק ביותר בחיים הפוליטיים המודרניים, ומאז סיום המלחמה הקרה התנועות הלאומיות מכריעות את עצמן ברחבי העולם, כך שניתן היה לחשוב כי ויקטור דייויס הנסון לא יתקשה להוכיח שזה נכון. באופן מוזר, הוא טועה לא מעט מהנוף הפוליטי בעולם ומפרש בצורה לא נכונה את רוב המתרחש בשני העשורים האחרונים, וזה מוביל אותו לטעון מספר טענות מופרכות או פשוט שקריות.

אנדרו: אתה יכול לטעון, למעשה, כי אימוץו של קונסטנטין את הנצרות כדת ממלכתית היה חטא מקורי ממנו הנצרות עדיין לא התאוששה. אפשר לטעון את זה, אבל אין לזה שום בסיס למעשה. זו אולי נראית נקודה מינורית, אך אי ההבנה ביחס של קונסטנטין לנצרות היא עניין נפוץ ומאוד מתסכל.